קפוארה היא אומנות לחימה אפרו ברזילאית, אשר התפתחה בברזיל בתקופת העבדות. מאז ומתמיד התנהל באפריקה סחר בעבדים, הוא התנהל בין השבטים החזקים לאלו שנכנעו להם. המסחר האנושי עלה ביחד עם עליית האיסלם במערב אפריקה, אך עדיין היה בעל מידת אנושיות כלפי העבדים. החל מהמאה ה-16, החלו הפורטוגזים אשר שלטו בעיקר בדרום מערב אפריקה, למלא ספינות ענק בעבדים ולשלחם אל מעבר לים לעבודה בשדות קנה הסוכר, הטבק והקפה בחוות המתיישבים הפורטוגלים בברזיל.
את תפיסת האפריקאים ביצעו אפריקאים תושבי החוף אשר עסקו בסחר חליפין עם המעצמות הגדולות ותמורת עבדים היו מקבלים נשק ותחמושת איתם יצאו ביתר קלות, למלחמות בשבטים קטנים וחלשים יותר. מעריכים שבין המאה 16 לשלהי המאה ה-19 נתפסו כ- 20,000,000 אפריקאים. בשנות הסחר הטובות ביותר שנרשם נתפסו כ-1000,0000 איש בשנה. לא כל האפריקאים אשר נתפסו הגיעו ליעדם, רבים מהם מתו ממחלות או נרצחו. העבדים שהגיעו לברזיל נמכרו לאדונים והועברו לחיות ב–Senzala מכלאת עבדים. במשך שישה מימות השבוע היו עובדים בשדות,וביום ראשון, היום בו האדון היה הולך לכנסייה, היה לעבדים יום חופש.
התחילה והתפתחות הקפוארה
האומנות של קפוארה נוצרה, מתוך צורך קיומי של העבדים האפריקאים להימלט ממעבידיהם ולהשתחרר אל החופש. הם לימדו את עצמם מיומנויות שונות כגון: התחמקות, זריזות ולחימה, בתוך מעגל של קצב ושירה. המעגל, אותו הביאו מאפריקה, היה המקום היחיד בו אפשר לרקוד וללמוד מבלי לחשוש משוט המעביד. צורת התקהלות זו (מעגל), יוצרת קודם כל חומה מכל הנמצאים בחוץ כדי שלא יראו את המתרחש במרכז, ובנוסף זוהי צורת התכנסות המחברת בין כל המשתתפים באופן המכובד ביותר בה כולם נראים ורואים.
היה חשוב שלמידת אומנות הלחימה תעשה בהסוואה של ריקוד ושימחה כדי לא לעורר את חמתו של הפטרון. השירים, גם הם היו חלק בלתי נפרד מהלמידה. השירה בקפוארה, מלאה מסרים נסתרים, המון מטאפורות ורמזים, היו ששרו על החופש, היו שנתנו עצות כיצד להרוג את המעביד, היו ששרו על ההיסטוריה ועל הבית שבאפריקה כדי לא לשכוח, וכדי שהילדים ידעו וילמדו על המקום ממנו נלקחו הוריהם. מעגל הקצב והשירה נשמר כחלק בלתי נפרד מאומנות הקפוארה מאז ועד היום, ואין להפריד ביניהם. ההתחברות למוזיקה,לקצב ולשירה משחררת אותנו ממחשבות, ומפנה מקום ליצירתיות התנועתית הטבועה בכל אחד ואחד מאיתנו.
בתוך מעגל הקפוארה ישנו דיאלוג אילם בין שני אנשים. אין חוקים לדיאלוג הזה, כשם שאין חוקים בחיים על מה מותר או אסור לדבר. בתוך המעגל ישנו חוק אחד והוא מאוד ברור – אין לפגוע באופן מכוון בחבר שמולך.
הקפואריסט לומד לשמור ולכבד את האדם שמולו בלי הבדל גיל, דת, גזע ומין, ממש כמו בחיים. אין המעגל שונה מחיי היום יום שלנו, הוא מקיים את כל המפגשים האנושיים האפשריים פשוט ללא מילים.
בתוך מעגל הקפוארה
מאסטר בקפוארה מפורסם הגדיר את השקפת עולמו לגבי הקפוארה: הוא רואה את העולם כשני מעגלים: המעגל הגדול והמעגל הקטן. המעגל הגדול – הינו מעגל חיי היום יום, המעגל הקטן יותר – מעגל הקפוארה. כל מה שאדם לומד בחיי היום יום ( במעגל הגדול) הוא יכול ליישם במעגל הקטן ולהיפך – כל מה שלמדת במעגל הקטן – מעגל הקפוארה אתה יכול ליישם במעגל הגדול של חיי היומיום. במפגשים בתוך המעגל אדם לומד סבלנות, הקשבה ומציאת דרכי התמודדות שונות למצבים שונים. השפה היא שפה תנועתית ללא מילים, לכן חייב הקפואריסט ללמוד לראות את בן הזוג המשחק מולו, ולנסות “לקרוא” את התנועה הבאה כדי שיוכל להגיב בזמן נכון. כמו כן חייב הקפואריסט לדעת שלפעמים מה שהוא חשב שעומד לקרות לא קורה ולכן הכיוון בו רצה ללכת כבר לא רלוונטי ויש צורך לשנותו. …
ללמוד להודות שטעית זהו שיעור שכל אחד צריך לעבור – בחיים או בקפוארה… בתוך המעגל יש מטרות כמו בחיים, אך אל כל מטרה כזאת ישנן מיליוני דרכים שונות. ההסכמה לוותר על דרך אחת ולנסות ללכת בדרך שונה מחייבת את השחקנים במעגל לשנות כיוון באופן רציף ולא להפסיק לחפש את הדרך שתביא אותם אל מטרתם. הקפוארה אינה מבדילה בין ילד קטן לאיש מבוגר, בין גבר לאישה או בין שחור ללבן. כולם הגיעו לחיים האלה ללמוד וללמד, ואין איש מבוגר שלא יכול ללמוד דבר אחד או שניים מילד קטן.לכולנו יש מה ללמוד ומה ללמד בעולם הזה, ורק האמיצים ביותר יפקחו עיניים ויאמרו תודה על כל שיחה שתבוא בדרכם. אומנות הקפוארה מלאה ברבדים שונים, מטכניים ביותר: לחימה, נגינה ושירה ועד לפילוסופיים יותר. הקפואריסט חייב ללמוד את כל הרבדים השונים כדי להתקדם באומנות. עומק הלמידה של ההיסטוריה, המוזיקה של הקפוארה והבנה מהיכן הגיעה אומנות זו, יקדמו אתו במסעו בתוך עולם הקפוארה. ולאומת זאת חוסר הידע, יעכב אותו מלהשתפר. אם לא ידע את הקצב – כיצד יוכל להגיב אליו בטבעיות? אם לא ידע את מטרות המשחק – כיצד ידע באיזו דרך לבחור או מה לעשות?! ההיסטוריה נותנת לנו את הבסיס לבחירות של היום, טעויות האתמול מלמדות אותנו לגבי הדרך בה כדאי ללכת בעתיד.
ריקוד אפריקאי
הריקוד היה מאז ומעולם יסוד מרכזי בטקסים דתיים וחברתיים באפריקה. הטקסים והמסיבות מורכבים משלושה יסודות עיקריים: התיפוף , השירה והריקוד, כמו שלושת יסודות הבריאה – האדמה, המים והאש המרכיבים ביחד את יסוד הרוח.
השירה היא כמו המים, בלעדיה אין חיים, היא משמשת לתפילה, לתקווה ולהעצמה רגשית ורוחנית. השירה מזכירה לנו לנשום, וכאשר היא קיימת בתוך קבוצה של אנשים הרי שהיא יוצרת קצב נשימה אחיד לכולם כמו ריאה בריאה לגוף אחד.
הריקוד הוא האש – תנועתיות הנוצרת מהדופק של התופים ומהמלודיה של השירה, הריקוד מתפתח ומתעצם הן במהירות והן בתזזיתיות בהתאם להתעצמות שני היסודות האחרים. על פי המסורת, כאשר שלושת היסודות עובדים ביחד , ההיבט הרוחני הגבוה ביותר יבוא לידי ביטוי – האל יופיע באחד מגופות הרקדנים. תופעה זו מבורכת ואליה כולם שואפים להגיע. הרי זו ברכה שהאל בחר בך מכולם…
כלי נגינה במערב אפריקה
באפריקה ישנם כלי נגינה שונים בשבטים שונים, בכל טקס וכפר יוביל כלי נגינה אחר את הטקס או החגיגה.
אני רוצה להתמקד במערב אפריקה .
הדג’מבה – תוף בעל גוף חלול מעץ וחלק עליון מעור עז מתוח
הדונדום – מערכת תופי בס, שלושה גלילים מעץ או מתכת בקוטר שונה (גדול בינוני וקטן ) אשר סגורים משני הקצוות בעור פרה מתוח.
בריקוד האפריקאי ישנו דיאלוג המתרחש בין המתופפים לרקדנים:
הדג’מבה – שהוא התוף שמוביל את הריקוד, נותן את האות הרקדנים מתי לעבור לתנועה הבאה.
הדונדום – נותן את הבסיס ( המנגינה ), ומהווה את הבית לרקדן.
הגוף בריקוד האפריקאי – מתנהג כמערכת תופים שלמה, כל חלק וכל איבר בגוף מתופף פעימה אחרת מהקונצרט המלא של פעימות התופים.
המחויבות לקצב היא הבסיס לכל תנועה
בבלט המערב אפריקאי – תיאטרון מחול אשר מעביר על-ידי קצב תנועה ומשחק סיפור-עם או כל סיפור אחר, הריקודים מאוד מסודרים: הרקדנים יודעים מראש את רצף התנועות ועוברים מתנועה אחת לשנייה על-יד סימן מוזיקלי מוסכם שמבוצע על-ידי ה”סוליסט” ( נגן הדג’מבה המוביל).
ידיעת רצף התנועות ( זיכרון תנועתי – מיומנות אשר נרכשת אצל כל העוסקים במחול) , והביטחון בשמיעת הסימן המוסכם בזמן ובמקום שיינתן – יוצרים לרקדן בית בטוח ,ונותנים לו את החופש לחיות כל תנועה ותנועה ולתת את כל- כולו – גופו ונשמתו לביצוע חופשי של הריקוד.
בין הריקודים משובצים שירים, הם יכולים להופיע לפני,באמצע ואחרי הריקוד.השירים עוזרים לספר את הסיפור אותו החליטה הלהקה להעלות על הבמה. הסיפורים של הבלט הלאומי של גינאה מתייחסים בעיקר לסיפורי-עם של אפריקה, ואילו מופעי בלט בכפרים השונים יכולים לספר כל דבר שיחפצו בו מבלי להיות מחויבים לנושא אחד.
שירים אלו נמצאים על הבמה כדי לחבר סצנות , נותנים מנוחה קלה לרקדנים להחזרת נשימה ויחד עם זאת שומרים על “ריאה אחידה” בין כל המשתתפים, ורצף סיפורי אחיד.
כמו-כן, לא שכחו בבלט האפריקאי מאין הוא בא: בתוך כל הסדר הזה נפתחים מידי פעם גם מעגלי “אנימציות” (אנימציה = אימפרוביזציה ).
אל תוך המעגל נכנס בכל פעם רקדן אחר, אשר יוצר דיאלוג עם הסוליסט (נגן הדג’מבה המוביל). פעימות התוף והתנועה יוצרים דיאלוג ללא מילים, כאן ועכשיו ללא כל תכנון מוקדם.
זה המקום להשתחרר ולתת ליצירתיות לעבוד, לתת לגוף להרגיש ,להתמסר ולתקשר עם התוף כמו שהוא רוצה ולא כמו שהמוח מורה. רקדן אשר מקשיב ומתחייב לקצב יכול להרשות לעצמו להשתחרר לתוך התנועה ולמצוא את עצמו תוך כדי הריקוד במקומות שהוא מעולם לא חלם עליהם.
זו חוויה אנרגטית כל כך עוצמתית שלפעמים אפשר להרגיש ממש שהגוף הרוקד אינו שייך לך, אלא כדור אנרגיה הפועל מכוח חיצוני.
במשך היום יום שלנו, אנחנו שוכחים לפעמים את הרצון האמיתי שלנו, ומתוקף המציאות , לא תמיד אפשר לרדוף אחרי מה שבאמת בוער לנו לעשות.
מעגל האנימציות הינו מקום אשר מכריח אותנו להשאיר את הדאגות ומחשבות היום יום בחוץ, וקורא רק לגוף ולנשמה להיכנס לתוכו ולהתקיים במלוא העוצמה.
צפיות 2,380 גולשים